מבוא לבלוג או: מי אני בכלל?

פתחתי בלוג למי שמתעניין במה שיש לי לומר – על ילדים, טיפול, העולם ובכלל, למה בעצם?

אני תצפיתנית. בכלל, בחיים. מאז ומעולם ומגיל צעיר, אהבתי לצפות באחרים. אני זוכרת את עצמי בגן חובה, יושבת בחצר ונהנית לראות ילדים אחרים משחקים. לא כי לא היה לי עם מי לשחק, אלא כפעילות שאני בחרתי לעצמי. התבוננות אקטיבית. הרבה שנים חשבתי שהרצון לצפות מהצד ולא להשתתף הוא בגלל שאין לי דעה משלי. ספוילר – הוא לא.

כיום הרצון להתבונן משרת אותי היטב כמטפלת. האבחון של תינוק או ילד צעיר הוא בעיקר על ידי תצפית, יותר מאשר על ידי הפעלה של הילד או תשאול של הוריו. אני גם תצפיתנית מעוד סיבה כנראה. אני סולדת מויכוחים, נמנעת מהם בכל מחיר. גם החלפת דעות סטייל שולחן השבת המשפחתי, לפעמים מרגיש לי כויכוח. כשהדיון נהיה רב משתתפים, אני לרוב פורשת הצידה ועוברת להקשבה פעילה מן הצד.

עם השנים, נוכחתי שיש לי הרבה מאוד מה להגיד, מסתבר. הבנתי שהסיבה שאני לא פותחת את הפה בחברה גדולה היא לא כי אין לי מה להגיד, ולא כי לא אכפת לי מה יחשבו עלי, אלא כי זה לא הסגנון שלי, לא החליפה החזקה שלי כמו שאומרים. לכל אחד יש את הSETTING שבו הוא חזק, ואני חזקה בהבעת דעות באחד על אחד. וכך יוצא ששנים אני משוחחת עם הורים, מחליפה דעות, מוצאת את קולי שלי בתוך ההמון. ומבינה כמה קולי הוא ייחודי, אינדבדואלי וחזק.

מתוך שאלות ושיחות אינספור עם הורים, מתוך הראיה שלהם אותי ושלי אותם, אני מבינה לאט לאט שיש לי פה איזו אמירה. לא בשורה גדולה, לא המצאתי שום דבר. אבל הדרך שבה אני-הקטנה מתנהלת בעולם הגדול, האופן שבו אני מקבלת החלטות וההסתכלות שלי על החיים, הוא משהו שאני רוצה לחלוק.

אין בכוונתי ליצור מצג שווא, תמונת-סטילס-של-מסיבת-יומולדת-מושקעת שאפילו בתמונה אפשר לשמוע את השערות מלבינות, או להתיימר להטיף למשהו. אבל הרבה מאוד פעמים אני נשאלת "איך עשית את זה" על התנהגותם של הילדים שלי,  ולפעמים אני אשכרה יודעת איך עשיתי את זה, ויכולה לפרק את זה לשלבים אפשריים וקלים, ואולי מישהו יתעניין וירצה לנסות את זה גם אצלו.

יש לי רשימה ארוכה של קולות ביקורתיים בראשי, שצוהלים במקהלה (וקצת מעליבים), וגם אותם אני רוצה לחלוק איתכם לפני שאצא לדרך, כי גם להם יש זכות להגיד את אשר על ליבם.
זה פחות או יותר מה שהם אומרים:

• זאתי גם כן, כל אחד חושב שיש לו מה ללמד
• מי היא חושבת שהיא, יש לה רק שניים (כבר יש פוסט בנושא! קוראים לו "חכי חכי")
• יופי לה, אמא שלה גידלה אותה במכון אדלר, חוכמה גדולה
• הבית שלה מבולגן כמעט תמיד, מי היא שתטיף למשהו

ולמרות הכל, למרות כל הקולות האלה, מתחשק לי להעיז ולכתוב את מה שצברתי לי בארגז המשחקים הקטן שלי. אז הנה היא, נקודת המבט האישית שלי, מוגשת לפניכם בלב פתוח. מוזמנים לקרוא מה שבא לכם.