"חכי חכי"

חכי חכי, כשהוא יתחיל לרוץ את תתחילי לרוץ אחריו

חכי חכי, כשיהיו לך שניים תראי מה זה לחץ

חכי חכי, כשיהיו לך שלושה!

חכי שהיא תתחיל לאכול מוצקים

חכי שהוא יכנס לגן עירייה

חכי שסבא וסבתא יפסיקו לעשות לך בייביסיטר בחינם

חכי שהוא יזחל, חכי שהיא תדבר, חכי שהם יתחצפו אלייך, חכי שישתטחו בסופר!

(דיסקליימר: הדברים נכתבים מנקודת מבט אישית ולכן לרוב נכתבים בנקבה, עמכם הסליחה, זאת לא אני השפה שלנו…)

אני זוכרת את עצמי, אמא לילד אחד בן שנתיים, מחכה בפתח הגן שתיפתח הדלת והילדים יצאו לחופשת פסח. לא של שבועיים וחצי כמו בבי"ס, כולה לשבוע. בפתח הדלת הורים נוספים, רובם הורים לשני ילדים (ויש כמה הורים לשלושה). השיחה קולחת וההורים מתלוננים בקולות רמים על כמה קשה יהיה השבוע הזה (יודעים מה? אולי זה היה שבוע וחצי, אם מחברים שבתות, סבבה?) ואני, מסתכלת עליהם בתימהון.

הרי באתי לשם בשמחה, בידיעה שעכשיו אנחנו שבוע (או שבוע וחצי, טוב!) כל המשפחה הקטנה שלנו ביחד, נהנים מהחופשה. סימנתי את הרגע (כח על שיש לי מגיל צעיר, לסמן רגעים ולחזור להשקיף עליהם ברבות השנים ממקום עומדי) ואמרתי לעצמי שאני מקוה מאוד לא להרגיש ככה כשיהיו לי שניים או שלושה ילדים שיוצאים לחופשת הפסח. היום, אני לובשת שריון חזק נגד "חכי חכי" (שריונות הם עוד כח על שיש לי), בעל שדה מגנטי  שמחזיר את ה"חכי חכי" לדובר, בתוספת "ננה בננה" ו"הכל חוזר אליך". אבל אז, השדה המגנטי עוד היה חלש, ואני חשבתי לי באימה – האם ההורים האלה היו פעם כמוני? היה להם ילד אחד, והם חיכו לפגוש אותו ולבלות איתו זמן, ואז באו השני והשלישי והפכו אותם לערימת התלונות שהם היום? האם גם לי זה יקרה?

הנקודה הזאת בזמן היתה מאוד משמעותית לי. קל למקם אותה על לוח השנה, כי היא היתה בדיוק בפסח. וכל פסח, לקראת היציאה לחופשה (שהיום היא ארוכה יותר עבור הילדים שלי – שבועיים וחצי בערך) אני חוזרת לתחושה ההיא ושואלת את עצמי – "האם כבר נהייתי ההורים האלה?"

לשמחתי התשובה שלי היא לא. אני עדיין מחכה לפסח, מחכה לזמן ההפוגה הזה עם הילדים שלי, גם אם הוא מביא איתו הרבה רעש ומריבות ובלאגן. וגם אם הייתי חשה תסכול לקראת פסח – זה היה התסכול האישי שלי, ולא הייתי חשה אותו בגלל שהם, ההורים בגן, "הכינו" אותי.

"חכי חכי", לעניות דעתי, נועד לפאר את הדובר. "אני כבר הייתי שם, אני כבר גדול/ה יותר ממך, אני כבר התמודדתי עם זה". הוא נועד גם להיזכר ולהעלות נוסטלגיות ומור"קים על כמה היה לנו קשה וכמה אנחנו נהדרים. הרי מי מאיתנו, אנשים בוגרים ונורמליים שכמותנו, רואה ילד בגן חובה ואומר לו "חכה חכה מה מחכה לך בכיתה א'?  זה רחוק מאיתנו, ואנחנו מסתכלים בסימפטיה על הילדונ/ת שעולים לכיתה א' ועל האתגרים שמצפים להם. נזכרים בילדונ/ת שאנחנו היינו, קטנים עם תיק גדול, הולכים בתמימות ובשמחה… ומתמודדים, בדרכנו, ברוב כשרון ויצירתיות.

אבל כשמישהו נמצא רק צעד אחד לפנינו, לפעמים קשה לו לראות את הדברים בפרספקטיבה. הוא עדיין בחוויה הצרה והאישית שלו. ואז, "חכי חכי" – משרת את תחושת הגאווה ואת האגו. אני הייתי שם, לי היה קשה, ואם את תדעי עד כמה זה קשה – אני אוכל להסתכל על עצמי ביתר הערכה, דרך עינייך הנשואות אלי, ההורה המנוסה, צעד אחד לפניך.

אני מחכה. בציפיה, ברצון, בהתלהבות. מחכה לכל השלבים האלה, הנורמליים, המורכבים, המשמחים והמעציבים והמלחיצים והמאתגרים, והם יגיעו. בין אם תהיו שם לנפנף בהם בפני ובין אם לא.