התמודדות עם תסכולים

אולי זו מהות האנושות: להיות מתוסכל, להצליח להתגבר על המכשול ביצירתיות, ולהתקדם הלאה. התסכול היומיומי הוא אבי העצמאות, ההמצאה, שיתוף הפעולה בין אנשים. 

בתחום הפיזיולוגיה קיים מודל מפורסם מאוד שנקרא FIGHT OR FLIGHT. זהו מנגנון שמתאר את ההתנהגות האוטומטית של בעלי החיים, כולל בני האנוש, אל מול סכנה מיידית. למעשה הוא כולל שלוש אסטרטגיות פעולה – Fight, flight or freeze:

• FIGHT-  להישאר ולהילחם בסכנה (להרוג או להבריח את התוקף). 
• FLIGHT – לברוח, להתרחק מהסכנה. 
• FREEZE – לקפוא במקום, PLAY DEAD, ולקוות שיחשבו שאתה לא טעים.

התגובה היא אוטומטית, אנחנו לא בוחרים אותה. היא תלויה במאזן ההורמונלי שנוצר בגופנו בתגובה לסטרס, בתוך פחות משניה. תחשבו על עצמכם בסיטואציה מלחיצה – האם קרה שפעלתם באופן שהפתיע אתכם? 

שלוש אסטרטגיות להתמודדות עם תסכול

אני רוצה להציע מודל התמודדות תינוקי, הדומה למנגנון FIGHT OR FLIGHT. אין פה בשורה לעולם המדע או הפסיכולוגיה, אני מספרת מרשמי הפרטיים בקליניקה לאורך השנים.
היכולת לפעול בעולם הפיזי (כלומר לזוז ולהניע חפצים) מתחילה מיד עם היכולת של בן האנוש להכניס יד לפה ולהרגיע את עצמו. היא משתכללת מאוד כשהתינוק מסוגל להתמתח ולהושיט יד לחפץ, ועוד יותר כשהוא נייד במרחב – מסוגל להגיע מכאן לשם.
כפי שבני האדם ובעלי החיים בוחרים אוטומטית את התגובה שלהם לסכנה, כך התינוקות בוחרים באופן אוטומטי, או אינטואיטיבי, את אסטרטגית הפעולה שלהם. 

ניקח את הדוגמה הבאה: ניקי, בן 10 חודשים, מרים כדור מהרצפה, רוצה לשחק איתו והכדור בורח ומתגלגל.

שלוש אסטרטגיות התמודדות האפשריות:
1. התמדה
2. קריאה לעזרה
3. ויתור
התמדה – ניקי רודף אחרי הכדור, ועושה עוד נסיונות לתפוס אותו.
קריאה לעזרה – ניקי מצביע על הכדור, קורא בקול, מסתכל על המבוגר שלידו, מבקש במבט או בצליל. 

ויתור – ניקי "מפסיק להתעניין" בכדור, מחפש חפץ אחר שנמצא קרוב יותר, או מפסיק לשחק. 
התגובה האוטומטית של התינוק היא שלו ורק שלו! אם נצפה בתינוקות שונים נראה שהאסטרטגיה הראשונית שלהם היא לרוב אותה אחת.  היא עשויה כמובן  להתחזק, להשתנות ולהתעצב בהתאם לתגובות הסביבה. לדוגמה: ילד שמעודדים אותו שוב ושוב להצליח לבד, וגם משבחים אותו כשהצליח (שזה אגב החלק הקטן בעניין, העניין המרכזי הוא ההצלחה עצמה), הREWARDING שלו על ההצלחה ידרבן אותו לשחזר את אסטרטגיית הפעולה הזו שוב ושוב והוא יגדל להיות אדם שקודם כל מנסה בעצמו.

בדוגמה שלנו: ניקי זוחל אחרי הכדור ומנסה לאחוז בו שוב. בנסיון הרביעי הוא מצליח, שמח, וגם מסתכל אחורה ומקבל מסבתו מבט של עידוד וחיזוק.

ילד שמפעיל את הסביבה על ידי בקשה והצבעה, והסביבה נענית לו (אחים גדולים, סבים וסבתות הם מועמדים קלאסיים) – ילמד שכך פועלים הדברים, אתה מבקש ומקבל, ולכן ימשיך ויפתח את אסטרטגיית התקשורת כאסטרטגיה הראשונית שלו.

בדוגמה שלנו: ניקי מצביע על הכדור, מסתכל על סבתו ואומר "דו!". סבתו מחייכת, ניגשת אליו ונותנת לו את הכדור. הוא לוקח בשתי ידיים, יוצר איתה קשר עין שמעיד על הבנה והיכרות שבין סבתא לנכד.

ילד שנוטה לוותר – ימצא לעצמו חלופות הולמות ולפעמים יראה לנו כאילו לא נתקל כלל בבעיה.

בדוגמה שלנו: ניקי מלווה במבט את הכדור שהתגלגל, סוקר את הסביבה, מוצא טלפון צעצוע ומתחיל לשחק בו.

כולנו רואים את היתרון שיש בלהיות GO GETTER, כזה שקם ועושה ואקטיבי. נכון, יש בזה יתרון רב. אבל כמובן שיש גם יתרונות לאסטרטגיות האחרות!

היתרון באסטרטגיית בקשת העזרה: לחיות בחברה.

כבני אנוש אנחנו מיועדים לחיות בקבוצה, חברה, שבט, משפחה. יו ניים איט – אנחנו נמצאים באינטראקציה קבוצתית. כחלק מקבוצה, כל פרט ממלא תפקיד מסוים, ונעזר באחרים שממלאים תפקידים אחרים. כדי לקנות בסופר, ללמוד, לשחק בחצר – צריך לדעת להיעזר באדם אחר.
הרי כל כך משבחים את הישראלים (כלומר הישראלים משבחים את עצמם) ש"מה שלא יהיה, בישראל אם תתקע בצד הכביש מישהו יבוא לעזור לך". כדי לדעת להיעזר צריך להתאמן! בקשת עזרה היא מיומנות חברתית מורכבת ונחוצה להישרדות.

היתרון באסטרטגיית הויתור: מציאת חלופה.

אחד הכישורים הבולטים שנמצאים בהגדרות המשרה של משרות הייטק רבות – יצירתיות, ראש גדול, יכולת פתרון בעיות.
אולי נדמה שהיכולת לפתור בעיה היא "לנסות שוב ושוב עד שזה יצליח" (הפתרון הראשון של ניקי), אבל מה היא יכולת פתרון בעיות אם לא ויתור? הרי כשנתקלים בבעיה ללא מוצא, אנחנו עושים רגע ZOOM OUT, מסתכלים על הסיטואציה מרחוק, מחפשים נקודת מבט שונה שתוביל אותנו לפתרון יצירתי שעדיין לא חשבנו עליו. זהו בעצם ויתור על האסטרטגיה הנוכחית, לצורך התארגנות מחדש ומציאת אסטרטגיה חדשה. התעקשות לפעמים תוביל אותנו שוב ושוב לאותה תוצאה ולתסכול רב.

זה בידיים שלנו!

ההבדל בין המודל ההישרדותי "FIGHT OR FLIGHT" לבין המודל שאני מציעה הוא שמודל ההתנהגות התינוקי הוא נרכש. נכון, לכל תינוק יש את האופי שלו, ויש כאלה שנוטים לאסטרטגיה אחת יותר מאחרת, אבל כל תינוק ילמד, בעזרת חזרתיות מרובה וחוויות הצלחה, את מה שהמבוגר יחליט להעניק לו.
הלמידה שלנו מבוססת על עקרון נוירולוגי נוסף שנקרא הכחדה  (חלק מתיאוריית ההתניה הקלאסית של פבלוב). העקרון אומר ככה: כשאנחנו מנסים משהו, הוא משאיר "שביל של עקבות" במוח. כשנעשה שוב ושוב את המשהו, והוא יתגלה כיעיל – ה"שביל" יהפוך ל"דרך סלולה". דברים אחרים שניסינו ולא הוכחו כיעילים – ישאירו עקבות שילכו ויעלמו, עד שיכחדו לגמרי.

בדוגמה שלנו: ניקי ניסה לרדוף אחרי הכדור, והשמיע קולות תוך כדי, וסבתא קירבה לו אותו. בפעם הבאה הוא ניסה שוב, והשמיע קולות שוב, וסבתא שוב קירבה. בפעם השלישית, הוא רק השמיע את הקולות וסבתא כבר קירבה.

מנגנון ההכחדה בהדרגה ישאיר את הנתיב היעיל (השמעת קולות) ויכחיד את הנתיב הפחות יעיל (מרדף אחר הכדור).

איך להימנע מלגדל "בייבי בוס"

המטופלים שאני נתקלת בהם בעבודתי הם בדרך כלל אלה שהאסטרטגיה האוטומטית שלהם היא קריאה לעזרה או ויתור. לפעמים זו אסטרטגיה ראשונית, שחוזקה ע"י התנהגות ההורים, שבתום לב חשבו שהם נותנים לילד שירות נחוץ, אבל לא חשבו על מה שהם לוקחים ממנו בדרך.

לעיתים מה שאני רואה הוא תוצאה של "כדור שלג" של אירועים: התינוק בוכה, מבקש עזרה, מקבל אותה, חוזר על אסטרטגיה זו שוב ושוב והאסטרטגיות החלופיות נכחדות. ואנחנו מקבלים תינוק שכלפי חוץ הוא (לפי ההגדרות של ההורים) "תובעני", "מקבל כל מה שהוא רוצה", "בייבי בוס"… ההגדרה הכי יפה ששמעתי למצב הזה היתה של אבא שהגדיר את בתו התינוקת כסובלת מ"סימפטומים של פרינסס". ומבפנים – התינוק הזה הוא חסר אונים, חסר כלים, והכלי היחיד שיש לו הוא דרישת עזרה. ומי שנשאר לו רק לצעוק – צועק.

אז אם הילד שלכם יותר מצביע מהולך לקחת, יותר דורש עזרה מדורש לעשות לבד, מרגיש לכם הבוס בבית – זה הזמן לערוך עליו תצפית, בסיטואציה אחת או כמה סיטואציות, ולגלות מה האסטרטגיות האוטומטיות שלו לפעולה.
אף פעם לא מאוחר לשנות! תתחילו עם משהו קטן, יומיומי, ובבקשה לא בשעות הבוקר כשכולם לחוצים.