באלי ולובאלי

פעם, ילד שרוצה היה אומר "אני רוצה", ואם הוא מנומס באופן מיוחד הוא אפילו היה מוסיף "בבקשה". ילד שלא מעוניין היה אומר "אני לא רוצה", ואם גם הוא מן המנומסים אפילו היה אומר "לא תודה". כן כן, ילדים רקעו ברגליים והשתטחו על הרצפה גם פעם, הם רק היו צורחים ממש חזק "לא רוצהההההה" במקום "לא באלייייייי".

היום, רוצה ולא רוצה הם ביטויים נדירים. "בא לי", כביכול, מחליף אותם. אבל רק כביכול, בעיני.  ה"באלי" הכללי, החליף את מגוון סוגי הבקשות, מבקשה מנומסת ועד דרישה או צורך בהול. מ"אני רוצה בבקשה" ועד "תביאי לי מיייייידדד", הנוסחה היא אחידה. בא לי. להורה נשארה רק המנגינה, האינטונציה שמאחורי ה"באלי" כדי להבין האם מדובר פה בבקשה לגיטימית, בפינוק, בדרישה מחוצפת או בילד בצרה.

אתן דוגמה שקרתה לי לפני שבוע: הבת שלי ניסתה להראות לי תרגיל בהתעמלות, שהיא עוד לא ממש שולטת בו. אני, אני, אמא שמחזיקה מעצמה כמה שהיא מעודדת לעצמאות, יושבת ונשענת וצופה בתרגיל. הבת נעזרת בדלת ומראה לי. באמצע הדרך היא נתקעה ואמרה לי "אמא תורידי אותי". ואני, חושבת את עצמי ועצמאות וכו', אומרת לה בשלווה "את יכולה בובה, את קרובה לרצפה". והיא, בקול כועס "אני לא יכולה". ואני, עצמאות וכו', "את יכולה, אני מאמינה בך" (לחלוטין לא רואה שהילדה בצרה ועוד שנייה נופלת). והיא, בזעקה, "אמא תעזרי ליייייייי!!!!" ואז, התעשתי, קמתי ומיהרתי לעזור לה. יש לציין שהיא כעסה מאוד, לא קיבלה את התנצלותי מיד. ברמת "מה שקרה" – אלה הם ההזדמנויות הקטנות שהיום יום מזמן לנו כהורים, לפשל ולתקן. ברמת יכולת הביטוי – שמחתי על העושר הלשוני שלה, וההבדל המילולי כשהיא בצרה, להיות מסוגלת להבדיל גם באינטונציה וגם בניסוח.

ה"באלי", כשמופיע בשימוש תדיר, לוקח מהילד את האפשרות לבדוק איך הוא באמת מרגיש. "בא לי" בעולם לשוני עשיר מתאים לציון חשקים, מאוויים, דחפים של אותו הרגע. בא לי להראות לך מה ציירתי, בא לי לעשות לך הופעה, בא לי ללכת לגן שעשועים. אבל מ"בא לי" ועד "תעזרי לי תכף ומיד" יש מגוון אינטונציות, שפת גוף וגם שפה מילולית שיעזרו לנו להבדיל בין מאוויים רגעיים, רצונות עמוקים, צרכים, ובקשת עזרה.
זה לא שאנחנו צריכים לדבר בעברית תקנית ואקדמית כל היום. לא אגיד שאני מקפידה בכל חלק ביום על הפועל "לחלוץ" כשמדובר בנעליים, לענוד תכשיט, להרכיב משקפיים וכו'. גם אם נגיד ללבוש, להוריד ולשים, הכוונה הובנה. אבל כמו שנשתדל כהורים לחשוף את הילד לשפה עשירה בפעלים,  ושהילד ידע שהפרה "גועה" ולא "עושה", וחולצה "לובשים" ולא "שמים", נרצה שגם יבחין בעושר הלשוני בין "בא לי", "אני רוצה", "אני צריך" ו"אני חייב".

אני מוסיפה נדבך נוסף לעניין הבאלי והלובאלי, שנובע מהתרשמותי ונקודת מבטי האישית, ולא מגובה במחקר – לפחות לא שלי.  השימוש המרובה בביטויים החבוטים האלה, בא בקורלציה ברורה לתרבות הנסיכים והנסיכות. ילד שמרבה להשתמש בפעלים האלה, מניסיוני, הוא גם בדרך כלל ילד שרגיל לקבל את כל מה שהוא רוצה, מתקשה לדחות סיפוקים, "מנהל את הבית".

המקבילה ההורית, אגב, ל"באלי ולובאלי" הילדותי, היא "זה לא נעים לי". תסלחו לי, הורים – אבל – מה הכוונה "לא נעים לכם"? זה מביך אתכם? מעמיד אתכם בסיטואציה לא נוחה מול הורה אחר? אולי זה כואב לכם? מגרד לכם? מרטיב אתכם? רועש לכם מדי באוזן? אולי זה לא מקובל עליכם, באמות המידה ההוריות שלכם?

ברשותכם אתן לכם את החלופה שלי, הפרשנות האישית שלי. ככה אני מתנהלת בבית עם משפחתי, ככה אני מלמדת את המטופלים שלי (לא עם כולם זה עובד, כי המסר בבית תמיד יותר חזק מאשר המסר בחוץ, בעיקר בגיל הרך – אבל במקרים רבים זה עובד גם עובד). תרצו – תאמצו. לא בא לכם – לא צריך.

• בא לי = מתחשק לי.
  מתחשק, וזהו. זה לא אומר שמישהו חייב לי, זאת לא דרכי לבקש וגם לא מוכנה לקבל בקשות שמנוסחות באופן הזה. מי שמבקש ממני יתחיל במילים "אני רוצה" או "אפשר?" ויוסיף נימה של בקשה לדבריו (לא חייב להשתמש במילה "בבקשה", אצלנו מתנהלים לפי אינטונציה – אבל בהחלט לא תתקבל בקשה בטון של צווי).
  אם אתה רוצה לבקש – תבקש.
• לא בא לי = לא מתחשק לי. מעדיף שלא.
  מותר שלא יבוא, מותר לענות ב"לא בא לי" – על כל שאלה שבה נשאלת "האם מתחשק לך" או "האם בא לך". לגיטימי להגיד "לא בא לי לעשות לך טובה, לא בא לי היום אפונה, לא בא לי ללכת לגן שעשועים". לא לגיטימי להגיד "לא בא לי" על דברים שהתבקשת / נדרשת לעשות, שלפי "חוקי הבית" הם בתחום האחריות שלך (זה יכול להיות לנעול נעליים, לסדר את הצעצועים ששיחקת בהם, לערוך את השולחן, לעזור לסחוב קניות, לפנות את המדיח – ממש תלוי בגיל הילד ובנורמות המקובלות בבית).
  אני, באופן אישי, אבדיל את הבקשה שלי – האם היא דרישה הורית, או הצעה לזמן יחד שבו גם עושים משהו לטובת הכלל. לדוגמה: יש הבדל בין "למי בא לסדר איתי את המדיח" (תתפלאו אבל התשובה תהיה "כן" במקרים רבים, וגם התשובה "לי לא בא" תהיה כאן לגיטימית לגמרי) לבין "תפנה בבקשה את הבגדים שלך לכביסה" (כאן התשובה "לא בא לי" היא בלתי מתקבלת על הדעת).
• "לא נעים לי" הוא משפט שצריך להחליף במשפט הסבר ברור / ללוות במשפט הסבר ברור.  כלומר – התחושה של ההורה תצוין באופן מדויק. זה כואב לי, זה מביך אותי, זה מעצבן אותי, זה מעליב אותי, זה פולש לי למרחב האישי… גם הקטנטנים מסוגלים לשמוע ולהבדיל בין התחושות, ועם הזמן הם גם ילמדו מכם עושר שפתי ועושר בתיאור רגשות, מה שיתרום רבות להתפתחות הרגשית והשפתית שלהם.

איך עשיתי את זה? חזרתי וחפרתי.

הרי כל ילד מגיע עם "בא לי" מהגן, ביום בהיר אחד. אף אחד לא המציא את זה.
אז כשבני בכורי הגיע עם "לא בא לי", בגיל שנתיים וקצת, אחרי שהצלחתי לסגור את הפה שנפתח בתדהמה ולארגן את מחשבותי, תשובתי היתה "בא לי זה מתחשק לי. רוצה לבקש? תבקש". והצעתי את החלופה: אם תגיד לי "אמא, אני רוצה" ככה אדע שאתה מבקש ממני. וכמובן שדייקתי גם את השימוש שלי עצמי ב"לא בא לי", והפחתתי שימוש בו. וככל שחזרתי יותר על המנטרה, כך היא הוטמעה.
ולגבי "לא נעים לי" – כשתפסתי את עצמי, התחלתי לדייק את התחושות שלי מול בני. בהתחלה בנוסף, כי "לא נעים לי" נפלט לי אוטומטית, והיום כשגרה אני מתארת את רגשותי בפני ילדי, וגם בפני מטופלי, ושומעת מהם יותר דיוקים בחזרה.

דוגמה מהשבוע האחרון

אנחנו עומדים ליד הדלת. אני פותחת עם המפתח, מנסה לנגב את הרגליים על השטיחון והילדים עומדים כל כך צמוד אלי שאין לי מקום להזיז את הרגליים. אני פונה אל הילדים ואומרת להם "אתם נמצאים במרחב האישי שלי" (שיחה קודמת הבהירה לבתי מה הוא מרחב אישי – מרחק זרוע לצורך העניין).
למחרת, בני רוצה להיות זה שפותח את הדלת. בתי עומדת צמוד אליו ומפריעה לו. הוא פונה אליה ואומר לה "מרחב אישי!" מלווה בנהמה קלה, והיא מיד מותחת את הזרוע ומתרחקת בהתאם.

בטיפול, אחת הדוגמאות הנפוצות בטיפול היא "אני עייף". כשילדים בטיפולים ראשונים אומרים "לא בא לי", על המשחק שהצעתי, אני מנסה לנחש מה הם מרגישים (לרוב הם אומרים את זה כשהמשימה קשה מדי או כשהם זקוקים להפסקה) ומתמללת להם את התחושות שלהם. "אתה עייף, וזקוק להפסקה. תנוח ואז נמשיך".
לאחר מספר טיפולים קטן מאוד (3-4 לפעמים) אשמע כבר "אני עייף" או "אני רוצה הפסקה". כמובן שאחזק ואשבח את הילד שמסוגל להתחבר לתחושות שלו ולבטא אותן, ומכאן הדרך להיפטר מ"לא בא לי" קצרה.

זה הבדל של ניואנס קטן כביכול, אבל עושה את ההבדל ביג טיים. את ההבדל בין בקשה, טובה, דרישה וצווי – יודע כל בן שנתיים לזהות. שינוי השפה בבית לשפה מדויקת וברורה, יעזור לילדים לפתח כלים לתקשורת יעילה, איכותית ומגוונת.