סיגל ולדמן פיזיותרפיסטית התפתחותית לילדים ותינוקות
לפני כשנתיים, נפל דבר במשפחתנו. הגיע הזמן לעבור דירה. קטן וצפוף לנו. תהליך הבחירה היה מהיר יותר מרכישת זוג נעליים: ראינו דירה, התאהבנו, סגרנו. האהבה ממבט ראשון קרתה עוד בכניסה: כשראיתי שאוכל לפתוח קליניקה משלי בבית. לפעמים יש את הרגע הזה, התחושה הברורה שמשהו הוא נכון, שזה זה. זה היה אחד מהרגעים האלה.
מפה לשם, אחרי עוד שנה התארגנות ושיפוצים והנה אני בקליניקה החדשה שלי, תוהה: יבואו? לא יבואו? מה עם המטופלים הוותיקים, יגיעו? מה עם המטופלים החדשים, יתאים להם? ומה עם ביקורי הבית שאני כל כך אוהבת והטיפול בסביבתו הטבעית של הילד? ומה עם הזמן שלי האישי לבד, בנסיעה בין טיפולים, עם רדיו או מוסיקה, מתאווררת…
מהטיפול הראשון בקליניקה ידעתי שזה צעד נכון. היו את הסיבות האישיות שהגבירו את הנוחות שלי: פחות נסיעות, פחות לסחוב, יותר זמן טיפול נטו ופחות זמן "מנהלתי". ואת הזמן שחסכתי על הנסיעה? תקבלו אתם – הטיפולים אצלי ארוכים ובנחת, בין שעה לשעה ורבע.
אבל ככל שצברתי שעות טיפול בקליניקה, הבנתי שיש סיבות נוספות, ועמוקות יותר. שהטיפול בקליניקה, להפתעתי, לפעמים טוב ויעיל יותר מטיפול בבית. אין בכוונתי לשלול את טיפולי הבית כלל וכלל: כבודם במקומם, ועוד עליהם אפשר לקרוא כאן ועם זאת, אני רוצה לחלוק כמה מהתובנות החדשות שלי בנוגע לטיפול אצלי בקליניקה.
מגיעים אסופים
כשהולכים לסרט בקולנוע – מתלבשים. למה? בשביל השומר בכניסה, הצופים האחרים, השחקנים על המסך? בשביל עצמנו. גם כשיוצאים לטיפול בילד מתארגנים, פיזית ומחשבתית. תוך כדי ההתארגנות חושבים לפעמים גם מה רוצים לשאול, באיזה הרכב לבוא, איך להיערך הכי טוב מבחינת זמן השינה והאכילה של הילד. הזמן בקליניקה מנוצל לעתים ביעילות רבה יותר מאשר בבית. ואל דאגה, אם שכחתם חיתול, מים חמים, בגד להחלפה, משחת החתלה… יש לי.
אבא מגיע, אבא נוכח
זה לא סוד שבישראל של שנת 2017 רוב האמהות הן עדיין המטפלות העיקריות בילד. באינספור ביקורי הבית שעשיתי, נתקלתי במעט אבות באופן יחסי. זה ברור ומובן: לאבא שעובד במשרה מלאה, יוצא בבוקר וחוזר בערב, עם 12 ימי חופשה בשנה – קשה להרשות לעצמו להתפנות לטיפול של הילד. ולמרות שאין לי ביקורת כלפי האבות בנושא הזה, הנוכחות שלהם חשובה מאוד ועוזרת לרוגע ולהתגייסות המשפחתית סביב הטיפול.
לפתע, בטיפולי הקליניקה, "נולדים" אבות! ולא רק שהם מגיעים, הם גם נוכחים פעילים וקשובים. פעמים רבות יצא לי לשבת עם זוג הורים בסלון ביתם, ולראות סיטואציה שלצערי חוזרת על עצמה שוב ושוב: האמא קשובה, מרוכזת, מנסה להפיק את המירב מהמפגש, לשאול את השאלות, לקבל תמונה ברורה על הילד. האבא נוכח בגופו, אך נפשו בסמארטפון. כשמגיע הרגע לסכם את הטיפול, היא קוראת לו. הוא מגיח מתוך המסך, ואומר "טוב, הוא נינג'ה! אין לו שום בעיה, הוא יעשה הכל!".
אני כמובן מסייגת את דברי, הם נאמרים בהכללה ובהגזמה. יש אבות רבים שהם נוכחים, מסורים, קשובים ולפעמים גם ההורים המובילים בטיפול. אבל הסיטואציה המתוארת היא אמיתית, נתקלתי בה פעמים רבות.
כשאני פוגשת את האבות בקליניקה – מי יודע, אולי אלו אותם אבות שבביתם שלהם היו נקברים בסמארטפון – אני פוגשת את העיניים שלהם, הם שואלים שאלות ומוכוונים כלפי הילד. זה נהדר, ואני רוצה עוד מזה.
נטו טיפול
אחד הדברים שקורים באופן טבעי בטיפול בבית, הוא שהחיים נמשכים תוך כדי הטיפול: אחים גדולים נכנסים ויוצאים, סבים וסבתות נכנסים, טלפונים מצלצלים ומזמזמים, הולכים רגע לאמבטיה להביא שרפרף, מחפשים את המוצץ…
עבור ילד, פרידה או פגישה הן משמעותיות, וההתנהגות שלו לפני ואחריהן היא לפעמים שונה. פעמים רבות ההורה שהיה ונשאר, צופה יחד איתי בפגישה או פרידה מן ההורה השני, ורואה במו עיניו את השינוי בהתנהגות. קורה גם שרגע הפרידה הוא מתארך בגלל הפרעות כאלו ואחרות ובכל זמן ההתארגנות הילד לא נינוח.
בטיפול בקליניקה, הדלת נסגרת, וכל מה שקורה – קורה בחדר. אין התארגנויות מיותרות, אין שגרת בית. מי שבפנים בפנים, ומי שבחוץ בחוץ. רגע הכניסה והעזיבה את החדר הם רגעים משמעותיים עבור ילד, ועבור תינוק במיוחד. אני משתדלת לצמצם את פתיחת הדלת למינימום, מאחר ותינוקות מגיל צעיר מאוד מפרשים פתיחת דלת כפרידה. גם השרפרף, המוצץ והצעצוע נמצאים בהישג יד ויש פחות "רעש לבן" של התארגנות ומעברים.
מקרי בוחן שרציתי לשתף
אני רוצה לשתף בשתי דוגמאות אמיתיות, בהן המיקום של הטיפול הוא שונה וחשוב (הפרטים המזהים כמובן שונו, לצורך שמירת פרטיותם של מטופלי).
- הילי היא תינוקת בת שנה, שנמצאת באיחור מוטורי רב. כבר במפגש הראשון ההורים סיפרו לי מה תורם לקושי: הם מתגוררים אצל סבא וסבתא, והסבתא היא דמות מפתח בטיפול בילדה. טיפוס דומיננטי, "לא אחת שאפשר להגיד לה מה לעשות", כפי שציינו. הבעיה היא שהסבתא מספקת את כל צרכיה של הילי, עד כדי כך שהיא לא מוצאת את המוטיבציה הפנימית לזחול, להתיישב או להיעמד. ההורים באי נוחות גדולה, לא רוצים לבוא בטענות שיתפרשו ככפיות טובה, כלפי הסבתא. הטיפול בקליניקה מאפשר להם לשתף בכנות בקושי, ומאפשר לתכנן טיפול שיכלול שינויים בבית כך שעל אף הסיטואציה, הילדה תוכל לפתח עצמאות, מבלי לפגוע בסבתא או לדחות את עזרתה.
- נדב הוא ילד שמטופל אצלי קרוב לשנה. הוא בן שלישי במשפחתו, יש לו שני אחים גדולים בגיל ביה"ס. נדב ילד חכם וסקרן, מאובחן עם CP (שיתוק מוחין) בדרגה בינונית, וזקוק לטיפולי פיזיותרפיה תכופים על מנת להבטיח שעתידו מבחינה תנועתית יהיה טוב ככל האפשר. הטיפולים חשובים מאוד עבור ההורים, הם מקבלים טיפול עבורו פעמיים בשבוע מטעם קופת החולים, אבל רוצים להוסיף עוד טיפול שלישי, היות ובגילאים הצעירים (עד גיל 3) השפעת הטיפול הפיזיותרפי נחשבת גדולה מאוד. ההורים חיפשו פיזיותרפיסטים שמגיעים עד הבית, כדי להקל על נדב ועל המשפחה כולה את שגרת הטיפולים. במקרים כאלה אני נעתרת לביקורי בית בשמחה.
ואם לילד קשה להסתגל?
הורים רבים מעדיפים טיפול בבית בגלל שהילד נינוח יותר בבית, פחות זמן מהטיפול מושקע בהסתגלות. יש לי כאן שתי בשורות:
- ילדים הם סתגלנים מטבעם. לכל ילד לוקח את הזמן שלו, אבל לרוב הילדים שנכנסים אלי לקליניקה לוקח 4-5 דקות כדי להסתגל לחדר. זה הכל. בחדר יש מראה גדולה, מה שמקל מאוד את הכניסה לחדר עבורם. החדר מזמין, מצויד במשחקים ומפתה למשחק. אם מגיעים תינוקות בני חצי שנה ומטה – נדיר שהם מביעים קושי בהסתגלות.
- ילדים שמתקשים להסתגל – מתקשים להסתגל גם בביתם שלהם. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן בכל פגישה, ואפילו 2-3 פגישות ראשונות ליצירת קשר ובניית אמון. בגילאי שנתיים עד ארבע, רוב הילדים מביעים חשש ומתנהגים בחדשנות בתחילת המפגש, בין אם בביתם שלהם או אצלי (התנהגות הנובעת בין השאר מההבדל בין ההבנה שלהם את הסיטואציה, לבין היכולת שלהם לבטא את החשש מהאדם החדש).
"ריקוד ההסתגלות" הוא ריקוד עדין, בו כל הרקדנים חשובים: ההורה, הילד ואני. אני מדמה את ההתקרבות לילד כמעין ריקוד – חיזור, שבסופו הילד יעניק לי מעצמו בנדיבות מרצונו הטוב. אין צורך לדחוק בתהליך.
כדי לעזור לילד, היכנסו לחדר בעדינות. היו נינוחים, דברו בקולכם הרגיל. שדרו לו שהוא הגיע למקום בטוח ויכול לשבת עליכם, עד שירגיש בטוח. תוך כמה דקות הוא ירמוז לנו שהוא רוצה לשחק. סמכו עלי שאדע לפרש מתי "משעמם לי" או "בא לי ללכת הביתה" הם איתותים לקושי בהתאקלמות.
מה אני באמת מקווה שיקרה?
לפני שתחליטו איפה תרצו לקבל את הטיפול עבור ילדכם, חשוב שתשאלו את עצמכם את השאלה העמוקה יותר: מה חשוב לי לקבל מהטיפול? מה הציפיה שלי שיקרה בסופו? מה אני רוצה עבור הילד שלי, ועבור עצמי?
התשובות לשאלות האלו יכולות להוביל אתכם למקומות טובים בטיפול, לא רק לגבי המיקום הפיזי שלו. ותמיד אשמח לבוא לביקור בית אם יש לכם צורך בו.
