טיפול באמצעות וידאו בילד עם רגישות תחושתית מוגברת

יונתן (שם בדוי), ילד בן שנה וחודשיים*, הגיע לטיפול. סיבת הפניה: אינו נעמד או מתיישב, זוחל מעט מאוד ורק על הגחון. יונתן היפוטוני מאוד, וסובל מרגישות תחושתית מוגברת לרעשים, למגע קיימת חרדת זרים בולטת האופיינית לבעלי הרגישות החושית.

תחילת הטיפול וזיהוי הקושי הרגשי

יונתן הגיע לחדר ופרץ בבכי. ניסיתי לגשת אליו בהדרגה, ללא מגע, ללא דרישה ממנו, למטרת משחק והיכרות. יונתן לא התרצה, והמשיך לבכות. מנסיוני, ילדים בעלי רגישות תחושתית מוגברת נוטים להיות חשדנים ו"להתחמם לאט", ולוקח כמה מפגשים עד שאפשר לעבוד איתם במגע. לפעמים גם לאחר הסתגלות הם לא מאפשרים מגע, וכל הטיפול שלי נעשה בהדרכת ההורה שמבצע את כל התרגילים בהנחייתי.

ממפגש למפגש התחוור לי שההתנגדות של יונתן הולכת וגוברת – הוא בוכה יותר ויותר, מוכן לשבת רק על אמו ולא מצליח לשחק. הצעתי שיגיע עם אביו במפגש הבא, מאחר ויכול להיות שנצמד יותר אל האם, ויתפקד יותר טוב כשהיא לא נוכחת. במפגש עם האב יונתן נצמד אל האב אף יותר, ובכה ביתר שאת. בשלב מסוים בטיפול האב התרחק פיזית מיונתן, והיה עסוק בענייניו לרגע (חיפש דבר מה בתיק). יונתן היה במצוקה גדולה כל כך עד שזחל כמה צעדים לכוונו (יש לציין שעד שלב זה לא ראיתי אותו זוחל כלל) והחל לחבוט את ראשו על המזרון בכוח.

בשלב זה עצרתי את הטיפול. הסברתי שאני לא רואה את הטעם בהמשך הטיפול כרגע, מאחר ובמהלך המפגש גוברת מצוקתו הרגשית, וכי הוא מפסיד ממנו יותר משהוא מרוויח. הצעתי שיגיעו למעקב בעוד כחודש או חודש וחצי על מנת לבחון את התקדמותו הספונטנית. ההורים היו מודאגים מאוד ממצבו, וביקשו להמשיך בכל זאת. הצעתי שבטיפול הבא יגיעו בלי יונתן, אלא עם צילום וידאו ביתי. עד אז לא ראיתי בכלל את ההתנהלות המוטורית שלו, מאחר והיה קפוא ומפוחד בחדר.

טיפול ב"שלט רחוק" וחשיבות האחריות של ההורים

בשבוע הבא הגיעה האם עם צילומי וידאו. ישבנו וצפינו בסרטונים יחדיו. בסרטונים מהבית יונתן התנהג אחרת לחלוטין, הוא היה נינוח ורגוע והראה את מלוא יכולותיו. ניתחנו יחד את הסרטונים, ובעזרת בובת הדגמה הראיתי לה אילו תרגילים אני מציעה שתעשה בבית, וביקשתי שתחזור אלי לטיפול הבא עם צילומי וידאו עדכניים. כך התקדמנו מטיפול לטיפול. במקביל הפניתי את המשפחה גם לאבחון של רופא התפתחותי על מנת לבצע בדיקות ולשלול תסמונת או מחלת שריר. לשמחת כולם הבדיקות יצאו תקינות לחלוטין.

יש לציין שההתקדמות של יונתן הייתה איטית מאוד, והתקשיתי לבודד את הסיבה – האם בגלל ההיפוטוניה, בגלל הרגישות התחושתית או בגלל אופן הטיפול. עם זאת המשפחה הראתה התמדה בלתי רגילה והפגינה אמון בי ובטיפול.

לאחר כמה חודשים הצעתי שיביאו את יונתן בעצמו לטיפול, לראות איך הוא מתפקד בחדר ולנסות לקדם את הטיפול. התנהגותו לא השתנתה והוא היה קפוא ומפוחד. המשכנו בטיפול וידאו, שבשלב זה הפך לטיפול שבועי מאחר ויונתן כבר גדל ומצבו התחיל להדאיג גם את ההורים וגם אותי.

צעד קטן לאדם צעד ענק ליונתן

בטיפול האחרון אמרתי לאם שאני מרגישה שיונתן קרוב מאוד להליכה, והייתי רוצה לנסות ולראות אותו שוב פנים אל פנים. ביקשתי שתביא אותו בפעם הבאה עם האחיות הגדולות, והוספתי ניחוש (שלא כהרגלי) שהוא יגיע בהליכה.

לאחר ימים ספורים קיבלתי מייל מרגש מאוד מהאם, שסיפרה שיונתן התחיל ללכת כעשרה צעדים. גילו היה שנתיים וחודש. הוא הגיע למפגש בעצמו, והתנהג באופן שונה לגמרי – שיחק ותיקשר איתי, הרגיש חופשי בחדר והלך בצעדים ראשוניים. יש לציין כי שינוי ההתנהגות אופייני מאוד להתחלת ההליכה, וראיתי אותו קורה אצל ילדים רבים, ועדיין –  התרגשתי מאוד. נהניתי לראות את דפוסי התנועה מתפתחים והתקשורת הנהדרת שלו, שעד עתה זכיתי לראות רק דרך הוידאו.

זה היה טיפול מכונן מבחינתי. הופתעתי לגלות עד כמה אפשר להיקשר לילד גם כשלא רואים אותו, וכמה עבודה מעשית אפשר לעשות דרך הדרכה בעזרת וידאו. למדתי שיעור חשוב על "יציאה מהקופסה", והמשפחה, שהאמינה בי ובטיפול לאורך כל הדרך, אפשרה לי את חווית ההצלחה המיוחדת הזאת.

*הטיפול נעשה בשנת 2012 במסגרת עבודתי ביחידה להתפתחות הילד של מכבי שירותי בריאות. פרטי המשפחה שונו מפאת שמירת סודיות.

*טיפולי וידאו הפכו לכלי בשימוש תכוף יותר בעקבות משבר הקורונה העולמי וסייעו לי להצליח לסייע במקצועיות רבה יותר גם במי שאינו יכול להגיע אל הקליניקה שלי מטעמים בריאותיים או מפאת המרחק.